מתנדבי שכונה: בניית רשת תגובה מהירה לדום לב

בחדר מדרגות של בניין ותיק בגבעתיים תלוי דפיברילטור אוטומטי, מותקן בתוך ארון אדום עם אזעקה. לפני שנה וקצת, באמצע מוצאי שבת, השכנים שמעו צפירה, ירדו, פתחו את הארון והגיעו אל דירה בקומה שלישית בתוך פחות משלוש דקות מהקריאה. השכנה, בת 62, התמוטטה בסלון. אחד המתנדבים הניח אלקטרודות, המכשיר ניתח קצב, המליץ על שוק, וכעבור שתי דקות הסתיים התקף אריתמי מסכן חיים. הפרמדיק שהגיע אחרי שמונה דקות מצא אישה נושמת, עם לחץ דם נמוך אך תגובה. האירוע הזה מדגים את מה שהסטטיסטיקה מראה באופן קר: ברוב מקרי הדום לב פתאומי מחוץ לבית חולים, הסיכוי להישרדות יורד בכ-7 עד 10 אחוז בכל דקה ללא שוק חשמלי או עיסוי יעיל. הזמן הוא השריר החשוב ביותר, והפעולה היעילה ביותר מתחילה לפני האמבולנס, עם מתנדבים שכונתיים ועם ציוד בסיסי - מכשיר החייאה אוטומטי, דפיברילטור, ואנשים שלא מפחדים לפעול.

למה דום לב דורש רשת שכונתית

דום לב פתאומי נגרם לרוב מהפרעת קצב חדרית, טכיקרדיה או פרפור חדרים, שמפסיקות את הזרמת הדם לאיברים תוך שניות. בתוך 3 עד 5 דקות המוח מתחיל לסבול מנזק בלתי הפיך. בעיר צפופה בעלת תנועה משתנה, גם מערך אמבולנסים יעיל יתקשה להבטיח הגעה בכל רחוב בזמן קצר. התלות הבלעדית בכוחות מוסמכים יוצרת חלון מסוכן שבו השלמת פעולות בסיסיות יכולה לשנות את התוצאה בצורה מדריך למכשירי החייאה דרמטית.

מתנדבי שכונה מצמצמים את זמן התגובה לשתי דרכים: קיצור המרחק לדפיברילטור, וקיצור המרחק לאדם שיודע להתחיל עיסויים ולחבר אלקטרודות. כשהדפיברילטור נמצא בכניסה לבניין, במרכז מסחרי קטן או במכולת פתוחה, החיבור יכול להיעשות תוך 2 עד 4 דקות מהקריאה. זה ההבדל בין שיקום מלא לחיים עם פגיעה נוירולוגית קשה, ולעתים גם ההבדל בין חיים למוות.

מה הופך דפיברילטור אוטומטי לכלי כל כך יעיל

מכשיר החייאה אוטומטי נבנה לשימוש על ידי אדם ללא הכשרה רפואית מעמיקה. הוא מנחה בקול, מודד קצב לב, מזהה מצבים שבהם נדרש שוק ומונע טעויות מסוכנות. המשמעות היא שאפשר להתחיל טיפול גם לפני שמגיע בוגר קורס מתקדם. דפיברילטור אוטומטי מבצע ניתוח קצב תוך פחות מעשר שניות, ואם צריך שוק מטעין ומבקש ללחוץ על כפתור. יש גם דגמים חצי אוטומטיים או עם מעקב איכות עיסויים שמתריע על עומק ולחץ. בפועל, באירועים שטיפלתי בהם, ההוראות הקוליות הברורות הורידו את מפלס החרדה והנחו אנשים לעיסויים רציפים בקצב נכון. מכשיר החייאה שמדבר פשוט, בעברית, עם מדבקות מאוירות בבירור, הוא כלי שמגדיל את שיעור הפעולה הנכונה בזמן אמת.

דפיברילטור לבניין משנה את הנגישות. בניין בן 40 דירות מייצג מדגם שבו, לאורך שנים, תתרחש מצוקה רפואית. המיקום בלובי, עם תאורה והנגשה, חוסך חיפוש. העובדה שהשכנים יודעים שזה "שלנו" מגדילה את הנכונות לפתוח את הארון ולפעול. בעיני, השילוב של בעלות קהילתית עם תחזוקה מסודרת, מייצר המשכיות להשתמש בציוד ולא רק להציב אותו.

איפה להציב, ואיך לבחור נכון

היקום לא סטרילי, וחדר מדרגות לא תמיד יבש וממוזג. לכן בחירת ארון עם הגנה מאבק ולחות, אזעקה מובנית, ונראות גבוהה חשובה כמעט כמו המכשיר עצמו. כדאי להעדיף מיקום בגובה חזה, ליד כניסה ראשית שבה אין מחסום. במבנים מרובי קומות, תרחיש שבאמת מתחולל הן דקות שנשרפות במעלית. במקרים כאלה שווה לשקול שני מוקדים, לובי ומפלס אמצעי. אם קיימת שמירה או מוקד קבלה, יש הגיון להציב בקרבת עמדת מאוישת, כל עוד ההגעה לא מצריכה מפתח.

בחירת הדגם תלויה בכמה שאלות שימושיות: שפה וקול, תמיכה בילדים עם אלקטרודות פדיאטריות, אורך אחריות ואורך חיי הסוללה, זמינות רפידות חלופיות, תמיכה טכנית בישראל ותיעוד אירוע לצורך למידה. הסוללה בדרך כלל מחזיקה 3 עד 5 שנים, והאלקטרודות 2 עד 3 שנים לפי יצרן. חשוב להבין מה כוללת תחזוקה, כמה עולה סט רפידות נוסף, ומה זמן האספקה. מניסיון, הזמנת שני סטים מראש והתאמת תאריך תוקף לרישום קבוצתי מונעים כאב ראש של "נגמר התוקף" בדיוק כשצריך.

הכשרה: קצר, מעשי, חוזר

אין צורך להפוך את כל הבניין למדריכי החייאה, אבל צריך ליצור גרעין של אנשים שמכירים את הרגע הראשון. קורס בן שעתיים שכולל תרגול עיסויי חזה על בובה, פתיחת נתיב אוויר, הפעלת דפיברילטור אוטומטי וחלוקת תפקידים, עושה הבדל. האימון צריך לשקף סביבה אמיתית: מישהו רץ להביא את המכשיר, מישהו מתקשר למד"א, מישהו מתחיל עיסויים, והשאר מפנים מקום ומכוונים את הצוות שמגיע. חזרה קצרה פעם בחצי שנה בונה זיכרון שרירים. אני ממליץ שבכל תרגול יוחלפו תפקידים, כדי שגם מי שבדרך כלל נסוג לאחור יחווה הנחה של אלקטרודות, וגם מי שמוביל ילמד לתת הנחיות קצרות וברורות.

בקהילות קטנות מצאנו יתרון מובהק למאמן אחד שעובר בין בניינים סמוכים ומקיים סבבי רענון. הוא מכיר את התשתית, את המיקום של הדפיברילטור, ומחזיק קשר עם נציג ועד הבית. השגרה הזו יוצרת רצף אחריות ולא מניחה שהמכשיר "יתחזק את עצמו".

משימות התנדבות ברורות, לא גיבוב של כוונות טובות

רשת שכונתית עובדת כשקיים סדר. התנדבות טובה מושתתת על תפקידים מוגדרים, לוחות זמנים, וגיבוי. כדי למנוע שחיקה, מקימים צוות קטן של 6 עד 12 אנשים בבניין או ברחוב, עם אחראי ציוד, אחראי הדרכה, אחראי קשר עם שירותי חירום, ומספר מתנדבים זמינים לפי שעות. אין חובה לעמוד בכוננות 24/7, אבל כדאי לאסוף זמינות שבועית. באזורים מבוזרים יותר, מתאמים בין כמה בניינים מאפשרים להגיע לטווח של 200 עד 300 מטר תוך זמן קצר. הפורומים השכונתיים, קבוצות ווטסאפ, ואפליקציות אזעקה מותאמות מצמצמות את העיכוב. המוקש העיקרי הוא הצפה בהתראות לא רלוונטיות, ולכן חייבים סף ברור: יש קריאה לקוצר נשימה קשה או חוסר הכרה - יוצאים; יש כאב ראש שעובר - לא.

חלק מההצלחה קשור לטקסים קטנים אחרי אירוע. פעם אחת אספנו את הצוות לשיחה של 30 דקות, החלפנו אלקטרודות, עברנו על מה עבד ומה יכל להיות טוב יותר. הוצאנו דוח קצר לוועד הבית, שמר על שקיפות ומנע שמועות. ההכרה הציבורית, אפילו במייל תמציתי, מעלה מוטיבציה בלי להפוך כל אירוע למסע יחסי ציבור.

הצד החוקי והאתי: מותר, רצוי, ומתי לעצור

ישראלים טובים יודעים לתת כתף, אבל אחריות משפטית עדיין מרתיעה אנשים. חוק "השומרוני הטוב" מגונן על אזרח שמעניק עזרה בתום לב ובסבירות, בעיקר כשמדובר בפעולות בסיסיות כמו עיסויי לב ושימוש בדפיברילטור אוטומטי. הנוהג המקצועי בארץ ובעולם מקבל אזרחים כראשונים בשטח, כל עוד הם מקשיבים להנחיות מכשיר החייאה אוטומטי ומוקד 101. אתיקה לא פחות חשובה: שמירה על פרטיות הנפגע, הימנעות מצילום או הפצה, מניעת התקהלויות שמפריעות לצוותים. צריך גם לדעת מתי להחליף ידיים או לעצור: עיסויי חזה במשך 6 עד 8 דקות מכלים כוחות, לכן תכנון החלפה כל שתי דקות שומר על איכות. כשהצוות המקצועי לוקח פיקוד, המתנדבים מנסים לענות בקצרה על שאלות רלוונטיות ונשארים זמינים, לא מנהלים את האירוע.

תחזוקה ושגרה טכנית בלי דרמות

החלק המשעמם הוא הקריטי. דפיברילטור שלא עובר בדיקה חודשית הופך לקישוט. הבדיקות פשוטות: וידוא נורית סטטוס ירוקה, תאריך תוקף של אלקטרודות וסוללה, שלמות הארון, נגישות המפתח אם יש, וניקוי מאבק. בבתים בהם המשפט "מישהו אחר יעשה" הוא ברירת מחדל, מינוי אחראי ציוד עם גיבוי מחליף הוא מנגנון הישרדות. כשמגיע החורף, לחות יכולה לעוור חיישנים, ולכן מניחים שקית סופחת לחות בארון, ובודקים שאין עיבוי. הקצאת תקציב שנתי קטן מונעת היסוס בבוא העת לקנות סוללה או רפידות חדשות. יש ערך לתיעוד פשוט בגיליון משותף: תאריכי בדיקה, הערות, אירועים. זה חוסך טלפונים שטבעם להגיע בדיוק בזמן הארוחה.

איך למנוע דום לב, וכמה מזה בידיים שלנו

שאלת היסוד שכולם שואלים אחרי אירוע מוצלח או כושל: האם אפשר היה למנוע? מניעה מלאה אינה אפשרית, אבל ההשפעה על הסיכון קיימת. איזון לחץ דם, הפסקת עישון, פעילות גופנית סדירה, תזונה שמצמצמת שומנים טרנס, בדיקת כולסטרול וצום סוכר - כל אלה מקטינים את הסיכוי להפרעות קצב מסכנות חיים. אצל אנשים עם היסטוריה משפחתית של מוות פתאומי או התעלפויות בלתי מוסברות, יש מקום להערכה קרדיולוגית כולל אק"ג מאמץ, הולטר, ולעתים בדיקות גנטיות. לבניין יש כאן תפקיד: הרצאות קצרות עם אחות או דיאטנית, לחץ חברתי חיובי להליכות ערב משותפות, וידיעון שמסביר מה סימני אזהרה שמצריכים בדיקה. לא פחות חשוב, חלוקת אחריות ברורה לווידוא שכולם יודעים היכן נמצא דפיברילטור לבניין ואיך מפעילים אותו.

אנשים רבים מבקשים התקנים ביתיים, כמו שעון חכם עם זיהוי פרפור פרוזדורים. זה מצוין כאמצעי משלים, אך הוא לא מחליף דפיברילטור אוטומטי בכניסה לבניין. כשדום לב מתרחש, לא צווארון חדש יציל חיים, אלא ידיים לוחצות ומכשיר שמסוגל לתת שוק בזמן.

עלות, חיסכון, ומדידה אמיתית של תועלת

נעשה רגע חשבון. דפיברילטור איכותי עולה לרוב בין 3,500 ל-6,000 שקלים, ארון נגיש עם אזעקה עוד 800 עד 1,500, סוללה ורפידות לאורך חיי המכשיר כ-1,500 עד 2,500. קורס קצר לבניין, 1,000 עד 2,500 שקלים, תלוי בהיקף. מדובר בהשקעה ראשונית של סדר גודל 6,000 עד 10,000 שקלים ובתחזוקה שנתית של מאות שקלים. אם יש ועד בית עם קרן תחזוקה, אפשר לפרוס לתשלומים. לאורך חמש שנים, גם אם לא מתרחש אירוע בולט, רמת הביטחון והכוננות של הקהילה משתנה. כשכן מתרחש אירוע, ההחזר על השקעה מתגלם בחיים שנשמרו ובתוצאות תפקודיות טובות יותר. זה קשה לכימות, אבל קל להרגשה כשאתה פוגש את השכנה שעמדה איתך במעלית שבועיים לאחר מכן.

מדידה רצינית דורשת נתונים. כמה מתנדבים פעילים? כמה זמן לוקח להוציא את הדפיברילטור מהארון? מה ה"פרק זמן דלת לדפיברילציה" שקבעתם לעצמכם? נתוני תרגילים ואירועים אמיתיים, גם אם מעטים, יוצרים לולאת למידה. מנסים קוד גישה, רואים שזה מעכב, מחליטים לעבור לארון ללא נעילה עם אזעקה. ראינו שכמה שניות באמת נמדדות כשאצבעות רועדות. הכלל שלי: כל מה שמוסיף עוד פעולה אחת מיותרת, להתאמץ לבטל.

השקה חברתית, לא רק טכנולוגית

דפיברילטור בלי שיח שכונתי הוא חפץ. כשהשכנים מרגישים שלכל אחד יש תפקיד, המכשיר הופך להזדמנות לבנות שכבה עמוקה של אמון. אירועי השקה עם סימולציה חיה יוצרים סף נמוך לפעולה. שילוט ברור אך לא מאיים, עם הוראות קצרות ומספרי חירום, מחזק זיכרון. בניינים שמציבים את המכשיר לצד לוח מודעות פעיל רואים יותר מודעות. פוסטר ענק אולי נראה מרשים, אבל טקסט שקט בגודל קריא מנצח. בתקשורת פנימית, להשתמש בשפה ישרה: יש דפיברילטור בבניין, כולם יכולים להשתמש, ניתן הדרכה, וחשוב להזעיק 101 בכל חשד.

כששכנים מהגרים או דוברי שפות אחרות מתקשים, מוציאים כרטיסי כיס עם תרשים פשוט ושתי שורות באנגלית, רוסית או ערבית, בהתאם לצורך המקומי. בעת משבר, תמונה שווה כמעט הכל, והתרגום הקולני באמצע חדר מדרגות עלול להפריע יותר מאשר לעזור.

תרחישים מורכבים שראוי לתכנן מראש

החיים לא מתנהלים לפי דפיברילטור ספר. דלת נעולה, כלב נובח, חשמל שנפל. בתרגולים כדאי לבחון מצבים לא מושלמים. אם אין חשמל, הדפיברילטור עדיין עובד, רובם פועלים על סוללה פנימית. אם הנפגע נמצא על רצפה רטובה, מעבירים אותו לנקודה יבשה ככל האפשר ומוודאים שאף אחד לא נוגע בו בעת השוק. אם יש שיער חזה סמיך, משתמשים במספריים וסכין גילוח שמונחים בארון. בגדים קשים להסרה? מספריים רפואיים פותרים את העניין מהר.

בבניינים עם דלתות פלדה וכרטיסים, כדאי לוודא שיש לשכנים נגישות גם בשבת ובחג, בלי קוד שמתחלף כל שבוע. בשכונות עם נוער פעיל, שווה להכשיר צוות צעיר, לרוב הם רצים הכי מהר ומביאים ציוד בזמן אמיתי.

טכנולוגיה משלימה: אפליקציות, מיקומים, וניהול

מעבר לדפיברילטור עצמו, יש כלים זמינים שמחברים נקודות. רישום הדפיברילטור במאגרי מיקומים ציבוריים מאפשר למוקדים להכווין אנשים למכשיר הקרוב. אפליקציות קריאה למתנדבים מסננות אזעקות לפי מרחק וזמינות. החוכמה היא לא להציף. בקבוצות ווטסאפ שכונתיות, הודעות SOS צריכות להיות בתבנית קבועה: כתובת, קומה, מצב הכרה, האם מישהו מביא דפיברילטור. טעות נפוצה היא להציף פרטים משניים כמו "מי המדריך", בזמן ששניות יקרות בורחות.

אחרי אירוע, שמירה על נתונים משרתת שני יעדים: שיפור מקצועי והיבט רגשי. רבים מהמתנדבים צריכים שיחה קצרה לעיבוד חוויה. תיאום עם אנשי מקצוע או עם רכז שכונה מונע שחיקה ושומר על רצף התנדבות.

יצירת סטנדרט שכונתי: מה טוב לראות בכל בניין

כשהתחלנו ללוות בניינים שונים, בנינו מינימום הכרחי שניתן לאמץ כמעט בכל מקום. הוא כולל ארבעה רכיבים: דפיברילטור אוטומטי תקני, ארון נגיש ומסומן, רשימת מתנדבים עם טלפונים זמינים, ותרגול של רבע שעה פעם ברבעון. סביב המינימום הזה אפשר להוסיף שכבות: לוח זמנים לניקוי ובדיקה, ציוד משלים כמו מסכת כיס ומגבות, וקשר ישיר עם מוקד עירוני. הבניינים שהצליחו לאורך שנים היו אלה שהפכו את כל זה לחלק מהתרבות הקהילתית, לא לפרויקט חד פעמי.

רוב האנשים לא אוהבים לעמוד במבחנים. לכן התרגולים צריכים להיות קצרים, פרקטיים, נטולי הצגות. לא כל שכֵן ירגיש בנוח להוביל עיסויים מול קהל, אבל אם כולם יודעים להביא את המכשיר, לחבר תקע ולחפש את המדבקות, חציתם חצי מהדרך.

מה קורה כשאין אמבולנס זמין מיד

יש רגעים שבהם המערכת עמוסה. עומסי חורף, אירוע רב נפגעים, או סתם עומס תחבורתי. כאן מגיע כל היתרון של רשת שכונתית. מתנדב שמתחיל עיסויים איכותיים שומר על אספקת דם למוח. דפיברילטור נותן שוק בזמן אם יש צורך. המשמעות היא שמקצרים את הזמן עד לחזרת מחזור דם ספונטני, ובמקרים רבים מצמצמים פגיעה נוירולוגית. גם כשהאירוע קשה, בני משפחה רואים שנעשה המקסימום בזמן הנכון. זה משנה זיכרון של משבר לכל החיים.

הבדל דק, משמעות גדולה: עיסויים לא "עדינים"

אנשים נרתעים מלהכאיב. עיסויים טובים יכולים לשבור צלע. זה לא כישלון, זו תופעת לוואי סבירה. עומק של 5 עד 6 סנטימטר בקצב של כ-100 עד 120 בדקה, שחרור מלא בין לחיצות, והחלפת מטפל כל שתי דקות. במציאות, קצב מתדרדר ואיכות נפגעת בלי משוב. חלק מהדפיברילטורים נותנים מדד עומק. אם אין, אפשר לסמוך על מישהו עם שעון או אפליקציה למטרונום. אני מעדיף שהאדם שמתקשר 101 יעמוד מעל ויכריז כל חמש לחיצות "עמוק" או "מהיר יותר", כדי לתת קצב ושפה משותפת.

דגשים לבניינים ותיקים לעומת מגדלים חדשים

במגדלים חדשים, יש לעיתים שומר או קונסיירז' שפועל כצומת תנועה. שם רצוי להכשיר את הצוות הקבוע, להניח את הדפיברילטור בעמדה גלויה, ולהבטיח קוד קבוע לארון עם לוג פעילות. בבניינים ותיקים עם דיירים מבוגרים, הנטייה לצמצם הוצאות עלולה לגרום לדחייה של רכישה. דווקא שם הסיכון גבוה. אם התקציב דחוק, אפשר לחבור לשלושה בניינים סמוכים ולרכוש דפיברילטור אחד משותף, בתנאי שמיקום מרכזי נגיש 24/7. בהמשך, כשהתועלת ברורה, משדרגים לפיזור רחב יותר. העיקר לא להיתקע בשלב "נתייעץ בשנה הבאה".

שאלות שחוזרות, ותשובות קצרות

האם מותר להשתמש בדפיברילטור על אדם עם קוצב לב? כן. מצמידים אלקטרודה כמה סנטימטרים מהבליטה, והמערכת תנתח קצב. המנעו מהצמדה ישירה מעל הקוצב. מה אם מדובר בילד? אם יש אלקטרודות פדיאטריות, משתמשים בהן. אם אין, משתמשים במבוגרים, מצמידים קדמי - אחורי לפי הוראות, ושומרים על בטיחות. עדיף שוק מתאים מאשר דחייה. האם צריך לייבש את החזה? אם יש הזעה או רטיבות, מנגבים במהירות עם מגבת מהארון. אלקטרודות נדבקות טוב יותר והרעש החשמלי יורד. מה לגבי שעירים? סכין גילוח קצרה על אזור ההדבקה, לא על כל החזה. שניות בודדות עושות הבדל. עשינו שוק אחד והמכשיר אומר לא לשחרר שוק נוסף. להמשיך עיסויים? כן. חוזרים לעיסויים מיד ומקשיבים להנחיות. המכשיר ינתח מחדש במחזורים.

זו הרשימה היחידה במאמר הזה, כי שאלות כאלה עולות כמעט בכל מפגש קהילתי. שמירה על תשובות אחידות מפחיתה היסוס.

חיבור לרשויות וקבלת תמיכה ארגונית

עיריות רבות מעודדות פריסת דפיברילטורים ומציעות הנחות או קורסים מסובסדים. שווה לבדוק. חיבור לרשות המקומית מייצר גם תשתית של מיקומים במאגר עירוני ומבטיח טיפול מהיר יותר. ארגוני מתנדבים מציעים מערך כוננים, אך בקהילה שכונתית רצוי לרתום אותם כמנטורים ולא כאנשי שטח קבועים, כדי לשמור על עצמאות ותפקוד ברגעים שאינם מכוסים מרחבית. חשוב להגדיר מול הוועד והביטוח של הבניין מי אחראי על הציוד ומה מצב הכיסוי. מנסיוני, חברות הביטוח לא מתנגדות, ולעתים אף רואות בציוד כזה הפחתת סיכון.

רגע האמת: דקה אחר דקה, בלי פאתוס

הטלפון נופל, שמענו חבטה, אדם לא מגיב, אין נשימה תקינה. מישהו קורא בשמו של הנפגע ונוגע בכתף, מבקש מישהו להביא דפיברילטור ולחייג 101, מתחיל עיסויים. הדקות הראשונות נראות נצח, ואז המכשיר מגיע. הדבקה קדמית - צדית, ניתוח, שוק. עיסויים ממשיכים. צעדים על המדרגות, אנשים זזים הצידה, מישהו יורד עם דלת פתוחה. הכוחות נכנסים, מחברים מוניטור, תרופות, נתיב אוויר. לפעמים יש חזרה של דופק בשטח, לפעמים רק אחר כך. בכל מקרה, מי שהתחיל מוקדם שינה את תנאי המשחק. זו לא תאוריה, זה קרה שוב ושוב, במבואת בית, בחניה, מול מעלית תקועה.

היום שבו תצטרכו לפעול יהיה תמיד לא נוח. באמצע לילה, באמצע חג, באמצע מקלחת. כאן נכנסת העבודה מראש: דפיברילטור במיקום קבוע, אנשים שעברו ידיים על בובה, עיניים שמחפשות כבל חשמל לא כי צריך אותו, אלא כדי לפנות חפצים בדרך. כל פרט קטן מגלח שניות.

לסיכום מעשי, לא טקסי

אם חשוב לכם להציל חיים בשכונה שלכם, אל תתחילו מכתיבת מסמך חזון. תתחילו בצעד אחד: לשריין דפיברילטור לבניין ולסמן תאריך הדרכה קצרה. הצעד הבא הוא הגדרה של שלושה תפקידים מינימליים, רענון קבוע, ורישום פשוט של תחזוקה. מכאן, כל שכבה נוספת - אפליקציות, מיפוי, שיתופי פעולה - תתיישב על בסיס קיים ולא תישאר יוזמה נחמדה שאבדה אחרי חודשיים.

איך למנוע דום לב? חלק גדול חי בגוף ובבחירות היומיומיות, אך כשזה קורה, תרבות מקומית של פעולה מהירה עושה את ההבדל. דפיברילטור, מכשיר החייאה אוטומטי שנגיש לכולם, מצמצם את מרחק הדקה למשהו שאפשר לגעת בו. וכשיש ידיים שכנות שמוכנות ללחוץ, יש סיכוי אמיתי שהפעם, מי שהתמוטט יקום ויצא מבית חולים על הרגליים.

מדוע יש חשיבות עליונה להחייאה מהירה באמצעות דפיברילטור בבניין? כיום נפטרים כ-94% מהאנשים שקיבלו דום לב בבית !!! החייאה יעילה שמשלבת גם הפעלת דפיברילטור תוך 3-4 דקות מרגע דום הלב , עוד לפני הגעת אמבולנס – מעלה את סיכויי ההישרדות (לרוב ללא נזק מוחי) – לכ-60% – פי 10!!! בכל דקה שחולפת מרגע דום הלב יורד הסיכוי להישרדות בכ-10% ! אמבולנס של מד"א מגיע בממוצע בתוך 8-10 דקות, וזה כבר מאוחר מידי עבור הלוקה בדום לב…. במצב של דום לב גם מוקדי חרום ציבוריים ופרטיים אחרים, פעמים רבות אינם יכולים לעמוד ברוב המקרים בסיוע הנדרש בתוך 3-4 דקות

המיזם החברתי המוביל בהצלת חיים מדום לב אתר "לבבי" הינו מיזם חברתי המתמחה בהצלת חיים באירוע דום לב בבית – אירוע המחייב גישה שונה מזו שבאירוע מחוץ לבית. אתר "לבבי" הינו אתר עצמאי שחקר לעומק את הנושא בסיוע מומחים, וגיבש המלצה מיטבית המתאימה לוועדי בתים משותפים ולדיירים.